גמרא
פירוש
תְּרֵי וּתְרֵי נִינְהוּ אאִי עַרְעָר דִּפְגַם מִשְׁפָּחָה גִּלּוּי מִלְּתָא בְּעָלְמָא הוּא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ עַרְעָר דְּגַזְלָנוּתָא וְקָאָמְרִי בהָנֵי יָדְעִינַן בֵּיהּ דַּעֲבַד תְּשׁוּבָה.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
וז״ל הריטב״א ז״ל תרי ותרי נינהו פרש״י ז״ל תרי ותרי נינהו וכל תרי ותרי ספיקא הוא ואפילו העידו עליו עד שלא חתמו הם או אחרים האיך חותם דהא ספק פסול הוא ואילו ערעור דפגם משפחה שמעידין עליו שהוא עבד גלויי מילתא בעלמא הוא ואפילו משחתמו יעידו עליו שאין זה גמר כי סוף שיתברר ענינו מאליו ואין עדותם אלא גלויי מילתא בעלמא. ויש מקשים ומנלן שהיה מתברר מאליו ענינו למחר להכשר דילמא יתברר לפסול. ויש לומר דלענין פסול יוחסין כל המשפחות בחזקת כשרות הם עומדות. ומהדרינן דאמרינן ידעינן ביה דעבד תשובה דבהא ליכא הכחשה דסהדי קמאי ולית לן למיחש אלא לנגיעת עדות. וכן פי׳ הרי״ף ז״ל. וזה לפי שיטתם שהם פוסקין דכל תרי ותרי ספיקא דאורייתא אבל דעת ר״ח ז״ל שפסק דכל תרי ותרי אוקי גברא אחזקתיה פי׳ ר״י ז״ל עד שלא חתמו מעידין עליו חבירו או אחרים וחותם משחתמו אין מעידין עליו לא הם ולא אחרים כדי שיחתום עמהם בזה דנהי דמתכשרי מכאן ואילך כשחתמו בכאן לא היו במותב תלתא כחדא שפסול של זה הפסיק בינתים ופרכינן והיכי דמי אילימא ערעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו וכאילו אין כאן עדים דמי ואוקי גברא אחזקתיה וכאילו היה כשר לעולם ולא נתבטל הצירוף וכל שכן אי ערעור דפגם משפחה הוה דגלויי מילתא בעלמא הוא ואוקי גברא אחזקתיה ופרקינן דלעולם ערעור דגזלנותא וכגון דאמרי ידעינן ביה דעבד תשובה שאפילו לפי עדותם של אלו גזלן היה וליכא למימר אוקמיה אחזקתיה והרי נתבטל הצירוף בינתים. ואם תאמר וכיון שהעידו שעשה תשובה משמע שכבר עשה תשובה קודם ערעורים של אלו הרי לא נתבטל הצירוף וכשחתמו כשר היה. ויש לומר דהא ליתא שאין זה נכשר עד שהעידו עליו בב״ד. ועוד אפילו הוא נכשר למפרע משום שחזר בתשובה כיון שלא נתברר הכשרו עד עכשיו דין הוא שיתבטל הצירוף. ע״כ: כתב בהשלמה מה שכתב הרי״ף ז״ל דחזקת ממונא עדיף מחזקה דגופא דוקא בברי וברי אבל בברי ושמא קי״ל דאיהי מהימנא משום חזקה דגופא כיון דאיהי ברי ובעל שמא וטעם הדבר דבברי וברי לא אזלינן בתר חזקה דגופא שאם נכשיר השנים נפסול השנים האחרים אף על גב דגבי עדות לא פסלו להו וקי״ל התם זו באה בפני עצמה ומעידה דמכל מקום שנים מהם שקר העידו ואמאי אזלינן בתר חזקה דגופא לגבי הני מדלגבי הני הילכך אזלינן בתר חזקה דממונא ודאי אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה כדאמר בהאי פירקא גבי מעלין לכהונה על פי עד אחד אנן נחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן אלמא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה דמוחזק לן באבוה דכהן הוא אף על פי שמעידין על עיקר לידתו שהוא בן גרושה או בן חלוצה ואי קשיא לך הא דגרסינן במסכת קדושין בפרק האומר גבי ינאי היכי דמי אילימא דאתו בי תרי ואמרי אשתבאי ואתו בי תרי ואמרי לא אשתבאי מאי חזית דסמכת אהני דאמרי לא אשתבאי סמוך אהני דאמרי אשתבאי אלמא כיון דעל עיקר לידתו הם מעידין שהוא בפסלות לא אמרינן אוקי גברא אחזקתיה איכא למימר דשני לן בין תרומה ליוחסין דכי מוקמינן גברא אחזקה דכשרות הני מילי לענין תרומה אבל איוחסין לא ומילתא דינאי ליוחסין הוה שהיה עומד ומקריב קרבנות בכל יום ומה שכתב הב״ה בזה גם בהאי שמעתא דעד נעשה דיין הם דברים רחוקים מדעתא ע״כ. כן מצאתי בפירושי הרב המעילי ז״ל על ההלכות: צריכין למכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי. כיון שאין חותמין אלא שנים שאם לא יכתבוה איכא למיטעי ולומר שאין צריך ב״ד בקיום השטר ומה שכתבו מתחלה במותב תלתא כחדא הוינא לא לשם ב״ד אלא שהיה בדעתם לרבות ולא נזדמן להם אלא השנים שחתמו אבל כשכתבו וחד ליתוהי ליכא למיטעי אבל אם לא נכתב וחד ליתוהי פשיטא דלא נפסל בהכי תדע מדקאמר בתר הכי ואי כתב ביה בי דינא תו לא צריך פי׳ לא צריך ליה למכתב וחד ליתוהי מדפריך ודילמא ב״ד חצוף הוא. תוספי הרא״ש ז״ל וכן כתב בפסקיו: וכן כתב הריטב״א ז״ל וז״ל צריכין למכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי פי׳ אין הקפדה אלא דלכתבו במותב תלתא כחדא הוינא ואף על גב דלא כתבו וחד ליתוהי דכיון דכתבי במותב תלתא כחדא למה ליה למכתב וחד ליתוהי ואמאי פריך טפי מי עדיפי כי כתיב בי דינא מהיכא דכתבי במותב תלתא כחדא הוינא וכ״ת דמיירי בדכתבי וחד ליתוהי אם כן האיך חשו לב״ד חצוף אלא ודאי כדאמרן וכן פי׳ בתוס׳ ע״כ. וכן כתב הר״ן ז״ל בפירושיו על ההלכות. וכך כתבו בשיטה ישנה צריכין למכתב במותב תלתא וחד ליתוהי לפירושא בעלמא כתבי ליה ואי כתיב ביה בי דינא תו לא צריך דתרי לא מקרו בי דינא. וכן הלכה דלית הלכתא כשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין. וק״ל הא דגרסינן בגיטין פרק השולח בפני כמה מבטלו רב נחמן אמר בפני שנים ומפרש טעמא תרי נמי בי דינא קרו להו וכן גבי פרוזבול סגי בתרי דהתם מייתי רב נחמן ראיה מפרוזבול דתנן מוסרני לכם פלוני וכו׳ אלמא בתרי סגי וקי״ל התם כרב נחמן. ויש לומר בדבר שאינו צריך משא ומתן בשנים סגי אבל לדין שצריך משא ומתן אין שנים דנין וקיום שטרות אף על פי שאינו צריך משא ומתן טעמא אחרינא הוא שלא יהא כעד מפי עד והא דתלינן להו בגמרא בחד טעמא דמקשינן ודילמא ב״ד חצוף הוא כדשמואל אלמא דינין וקיום שטרות טעם אחד יש להם ה״פ ודילמא ב״ד חצוף הוא וס״ל בשטרות נמי כשמואל בדין וכן מוכח דכשמואל ס״ל לאו דוקא מדמקשינן ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל ס״ל ואף על גב דשמואל לא אמר לכתחלה דהא ב״ד חצוף קרי ליה פירושו כשמואל ס״ל דלכתחלה נמי אלא דבהא יש לומר דשמואל בקיום שטרות שאינו צריך משא ומתן ס״ל דאפילו לכתחלה סגי בתרי ועוד דלא שייך ב״ד חצוף הוא אלא בדין מפני שאין ביניהם מכריע כשיש ביניהם מחלוקת וצריכין להגיד סברותם לאחרים להכריע ונמצאו סברותם של זה וזה מתגלות וזהו פי׳ ב״ד חצוף: דאמר לנא רבנא אשי וכו׳. פי׳ דכיון דבעצת רב אשי ומדעתו נזקקו לקיימו מסתמא כהלכה עשאוהו דרב אשי מסתמא לא ס״ל אלא כהלכתא וה״ה כל שכתוב בהנפק שעשו מדעת אדם גדול בקי בדינין. הריטב״א ז״ל: ל״ג ואמרן ליה לרבנא אשי ומאן דגריס לה מפרש אמר לנו שנשב בדין ואמרן שיצטרף עמנו ולא נהירא דאם כן בהכי סגי ולא צריך למכתב במותב תלתא הוינא דהא לנא משמע דתרי ורב אשי שנצטרף עמהם הא תלתא. אמי״ץ. שיטה ישנה: מתניתין האשה שאמרה אשת איש הייתי וכו׳. שהפה שאסר וכו׳. ונאמין אותה במגו שהיתה יכולה לומר פנויה אני כיון שאין לנו עדים שיודעים שהיתה אשת איש ודוקא באומרת בתוך כדי דבור גרושה אני אבל לאחר זמן לא מהימנא אלא אם כן נתנה אמתלא לדבריה שהרי הודאת עצמה כמאה עדים וכבר הודית בדבר שיצאה מחזקתה והשתא דקאמרה גרושה אני מיהדר הוא דקא הדרה ולפיכך לא מהימנא אבל כשאומרת בתוך כדי דבור גרושה אני לאו מיהדר קא הדרה בה אלא מתחלה באת לברר דבריה נתכוונה. ואם יש עדים וכו׳ ואם נשאת קודם שבאו עדים תצא ודוקא כשאומרת שלא בפני בעלה אבל בפני בעלה נאמנת דקי״ל חזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה כדבעינן למימר קמן. תלמידי ה״ר יונה ז״ל: גמרא אמר רב אשי מנין להפה שאסר וכו׳. קשיא לי דהכא משמע דלרב אשי דוקא אב הוא דנאמן להתירה הא אחר לא ואילו בקדושין פרק האומר [סג ב׳] אית ליה לרב אשי גופיה דאפילו אחר נאמן להתירה דתנן התם קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן ואמרינן עלה בגמרא אמר רב נחמן נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס ורב אשי אמר אף לכנוס. ויש לומר דהתם היינו טעמא משום דאמר חזקה לא משקר דרתותי מרתת דילמא מדכר אב ולא מחפה עלה מדתני זה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קדשתיה רצו אחד נותן גט ואחד כונס ופרקינן אמר לך רב שאני התם דכיון דאיכא אחרינא בהדיה רתותי מרתת והכי נמי משמע בברייתא דקתני קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן אף לכנוס והאשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לכנוס מפני שמחפה עליו כנ״ל. הרשב״א ז״ל: למה לי קרא הוא אסרה וכו׳. אבל למתני׳ לא קשיא לן כלל דאורחא דמתני׳ למתני מאי דתליא בסברא וא״נ משום דרבי יהושע פליג אמגו דר״ג אצטריך לאשמועינן דבהאי מגו מודה הוא. ולמאי דסליק אדעתין השתא דקרא לאשמועינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא דאצטריך ולומר דבלא מגו לא מהימן קשיא להו לרבותינו בעלי התוספות ז״ל דכיון דמשום מגו הוא אם כן אילו בא ואמר קדשתי את בתי ולאחר כדי דבור פירש לפלוני הוא שקדשתי לא יהא נאמן דהא ליכא מגו ואין הדעת נותנת כן. ותירצו הם דכל זמן שאינו סותר את דבריו הראשונים כי הכא שדבריו הראשונים עומדים אלא שמפרש הוא למי קדשה אפילו בלא מגו מהימן והכא דמשמע דלא מהימן משום דליכא מגו איכא למימר דהיינו היכא דקאי חתן קמיה וקאמר את בתי נתתי לאיש ולא פירש למי והשתא איכא למיחש דכיון דלא אמר מיד לאיש הזה דהא קמיה קאי דילמא לאו היינו האי והילכך היכא דליכא מגו לא מהימן אי נמי איכא למימר דאפי׳ ת״ל בכי האי גוונא אפילו בלא מגו מהימן מכל מקום קרא יתירה קא דרשינן ואם אינו ענין כאן שהרי אפילו לאחר זמן מהימן דסברא הוא תנהו ענין להיכא שאינו נאמן לאחר זמן שיהא נאמן משום מגו. הרשב״א ז״ל: וז״ל הריטב״א ז״ל מנין להפה שאסר וכו׳. ולפי מה דס״ד השתא דדוקא שאמר תוך כדי דבור לפלוני קדשתיה אבל במסקנא דפרישנא קרא לומר שנאמן האב לאסור את בתו מן התורה אפילו כשלא אמר לפלוני קדשתיה אלא לאחר זמן הוא נאמן דגלויי מילתא בעלמא היא דהא כיון שאמר שקדשה לא סגיא שלא קדשה לשום פלוני והכי מוכח במס׳ קדושין כדכתיבנא התם בס״ד. ואתיא כמסקנא דהכא. ויש מקשים ואכתי למה לי קרא שיהא נאמן לאוסרה דהא כיון דבידו לקדשה פשיטא דנאמן עליה במגו. ומתרצים שאין זה מגו גמור שאין הדבר בידו לקדשה כיון דבעינן דעת מקדש והנכון דהכא כולה מילתא חדא דקרא אשמועינן שבידו לקדשה ומינה שיהא נאמן לאסרה. ע״כ: אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת. פי׳ אף לאחר כדי דבור וכגון שנתנה אמתלא לדבריה כדאזיל ומפרש ורבותא קמ״ל לא מבעיא חזרה ואמרה גרושה אני דמתקנת דבורה דנאמנת בנתנה אמתלא לדבריה אלא אפילו חזרה ואמרה פנויה אני אף לאחר כדי דבור אם נתנה אמתלא לדבריה מהימנא. שיטה ישנה: והא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא והא דלא מתרץ לה בחוזרת תוך כדי דבור משום דאי הכי פשיטא ועוד דלא שייך חזרה ואמרה תוך כדי דבור. שיטה ישנה: וז״ל הרא״ה ז״ל אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת כלומר אף על פי שסותרת דבריה שאמרה שלא היתה אשת איש מעולם דליכא טעמא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת כלומר בדברים הניכרים לנו אמת אף על פי שאינן ידועין לנו ואפשר באומרת מקודשת אני לפלוני לא סמכינן באמתלא שכבר הודית לנו ושוב לא כל הימנה לחוב לו. עד כאן: ותלמידי ה״ר יונה ז״ל כתבו וז״ל פי׳ אמתלא טענה שנראה אמת כענין המעשה שהביא בסמוך. וכתב הרמ״ה ז״ל והיכא דלא נתנה אמתלא לדבריה דקתני אינה נאמנת דוקא לאחר כדי דבור אבל תוך כדי דבור אף על פי שלא נתנה אמתלא לדבריה נאמנת דקי״ל תוך כדי דבור כדבור דמי לבר מעבודת כוכבים ומגדף ומקדש ומגרש. ע״כ: וכתב הרשב״א ז״ל אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת כלומר אפילו לאחר כדי דבור וכדאסיקנא בשנתנה אמתלא לדבריה כלומר טענה הנכרת שהיא כדאי להסמך עליה אבל תוך כדי דבור נאמנת אף על פי שלא נתנה אמתלא לדבריה מפני שהיא יכולה לחזור בה דכל תוך כדי דבור כדבור דמי בר מעבודת כוכבים ואם תאמר אם כן אשת איש הייתי וגרושה אני ונשבתי וטהורה אני וכן שדה זו של אביך היה ולקחתיה ממנו למה לי משום מגו תיפוק ליה דלא תהא אלא חזרה הא יכולין לחזור בתוך כדי דבור דמגו נמי בתוך כדי דבור הוא. ויש לומר דשאני התם דעומדין בדבורם אלא שהם מתירין עצמן מצד אחר וכיון שכן אי לאו הפה שאסר הוא הפה שהתיר לא מהימני. ובסוף הפרק אכתוב תשובת הראב״ד ז״ל שהאריך בזה ומשם תבין כל מה שכתבו הני רבוותא ז״ל בס״ד: ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. אומרים בשם רבינו יחיאל ז״ל שאם אמרה בתחלה אשת איש הייתי אינה צריכה אמתלא דאשת איש הייתי משמע דעכשיו פנויה היא אבל עדים שאמרו אשת איש היתה אין ראיה שהיא פנויה עכשיו אלא דאינהו לא ידעי שנתגרשה אם לאו והיינו דתנן ואם יש עדים שהיתה אשת איש וכו׳ ונכון הוא. הריטב״א ז״ל: וחזרה ואמרה טהורה אני מהו. יש לפרש אם צריכה אמתלא אי לא משום דנדה קילא לה מאשת איש שאין בה מיתה. כן כתב הרא״ש ז״ל. א״נ דהא ודאי כל מדאורייתא חדא היא דאין לחלק בין נדה לאשת איש כלל אלא היינו טעמא דאסיק אדעתין דלא צריכה אמתלא משום דכיון דיש לה תקנה דהא מיא בשקעא תיזיל ותטבול אי לאו דקושטא הכין לא עברא אדאורייתא כולי האי במידי דיש לה תקנה לאחר ז׳. ומיהו לא נהירא האי פירוש כלל חדא מדלא קאמר אף היא צריכה אמתלא ועוד אמאי לא עבד שמואל עובדא בנפשיה ואין לומר משום דלא נתנה אמתלא לדבריה דהא מייתי הירושלמי עובדא היכי הוה ומייתי לה ר״ח ז״ל בפירושיו ומוכח בהדיא דבנתנה אמתלא לדבריה מיירי לכך הנכון דה״פ אי מועיל אמתלא אי לאו אף על פי דקילא מאשת איש סד״א כיון דאפילו אי לא מהימנא תשתרי לאחר ז׳ אם כן לא נסמוך על אמתלא ולא דמי לאשת איש דאם לא נאמין אין לה היתר. וכן פי׳ הריטב״א ז״ל וז״ל אף בזו אי נתנה אמתלא וכו׳. ואם תאמר מאי אף בזו והלא אשת איש חמור טפי דאית בה מיתת ב״ד. ויש לומר דה״ק אף בזו שיש לה תקנה בטבילה נאמנת ולא אמרינן הא מיא בשקעא תיזיל ותטבול. כן פי׳ ר״י ז״ל ע״כ: וז״ל הרשב״א ז״ל אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת דמשמע דאיכא לאפלוגי בינה לעובדא דאותה אשה שהיתה גדולה בנוי איכא למימר משום דבאשת איש איכא למסמך אאמתלא דדברים הניכרים הם דהיה לה לחוש ולהערים לומר כך כדי שלא יראו אותה אנשים שאינן מהוגנים אבל בטמאה אני לך למה לה למימר כך לימא ליה בפי׳ לית אנא בחילי או בושה אני מאמך או מאחותך ואהדר ליה דאפ״ה נאמנת. ע״כ: וז״ל הרא״ה ז״ל הא דבעא מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני וכו׳. מספקא ליה בהא משום דאפשר בתקנתה א״כ משום דכל לגבי בעל הוה ליה למימרא מילתא כדאיתא. ואמר ליה אף בזו וכו׳ עד כאן:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush